קישוט בלי התנצלות

בשנה האחרונה התאהבתי בחומר שחור.
תמיד היתה לי חולשה אליו, אבל איכשהו לא הגעתי ממש לעבוד איתו.
אולי כי הוא נורא מלכלך, את הכל.
ויותר קשה לנקות…הרבה יותר קשה…

אבל כאן אני מנצלת את הסטודיו המשותף ומסירה מחסומים,
אפילו סתם כאלו שקשורים בניקיון…
מי שמכיר אותי יודע שאני בכלל לא אובססיבית בענייני ניקיון,
אבל איכשהו מזה נמנעתי.

במסגרת השחרורים למניהם, החלטתי להשתחרר מעוד כמה דברים בדרך…
למשל מהטאבו של להכין 'קישוטים'.
ומי שסיים אקדמיה או בית ספר לאומנות יודע טוב מאד למה אני מתכוונת.

אז הכנתי קישוטים (בלי שום התנצלות), לבבות שחורים עם חוט מוזהב.

אחד מהם אני רוצה להעניק במתנה לקורא בבלוג שלי
או למי שיצטרף לדף האמן שלי בפייסבוק.

אז מה עושים בכדי לזכות?
* נרשמים לבלוג (מצד ימין בחלונית)
* עושים לייק לדף האמן שלי (למי שיש פייסבוק)
https://www.facebook.com/OritCreativeWorkshop?ref=hl

ההגרלה תיסגר ביום א' הבא: 27 לאוקטובר.
הודעה על הזוכה תגיע ביום שאחרי בהודעה פרטית למייל או דרך הפייסבוק.

אתם מוזמנים להשאיר תגובה כאן למטה וגם להעביר הלאה.

אורית.

תמונה

תמונה

תמונה

מודעות פרסומת

מסעות # 3 | קיץ 2013

המסע לקראת סיום,
נשארו עוד יומיים והדרך חזרה הביתה ארוכה…

הגענו לאזור החוף, בחזרה אל האוקיינוס.
החופים פראיים, גושי סלע ענקיים יצוקים בתוך המים הסוערים,
הערפל מכסה הכל.

עצירה ספונטנית בחוף, מזמנת מפגש עם חולות שחורים.
החול נעים כל כך ויפייפה… מראה לא מוכר. אותי הוא מהפנט.
יש רוח חזקה מהאוקיינוס, הבנים מתחילים בקטן בזריקת אבנים לים אך מהר מאד
(בתסריט ידוע מראש) מוצאים את דרכם אל המים…

משם אנחנו ממשיכים לכיוון יערות ה- Redwoods.
לאורך החוף הצפוני של קליפורניה רובצים להם יערות עתיקים,
שרויים בערפל מיסתורי, מזכירים לנו שוב כמה אנחנו, בני האדם, זמניים פה.

חשבנו שכבר ראינו יערות ושהנוף לא יחדש לנו הרבה… כמה טעינו…
העצים גבוהים, עבים, חלקם נפלו ונעקרו ממקומם בטח בגלל איזו סערה חורפית…
אף אחד לא הזיז אותם ממקומם וכך הם שוכבים מעלים אזוב והשרכים גדלים עליהם.
השורשים העבים מתפתלים ועולים לפני השטח, אף אחד לא חשב שצריך לחתוך אותם.

שנים על גבי שנים.
אנחנו הולכים ומרגישים את ההיסטוריה בכל צעד.

הילדים מטיילים ונכנסים לתוך גזעים חלולים.
חוויה מיוחדת.

יצאנו מאזור היערות ברצון לעוד.
אך הימים חלפו, צריך לחזור.
9 ימים.
לא תמיד היה קל או מהנה.
לעיתים מאתגר ומתסכל.
אבל אנחנו מבחינתנו היינו אורזים שוב מזווזה
ויוצאים למסע שוב.

אורית

תמונה

תמונה

תמונה

תמונה

תמונה

תמונה

תמונה

תמונה

תמונה

תמונה

תמונה

תמונה

נ.ב
אם הגעתם עד פה,
אני מאד אשמח אם תירשמו לבלוג,
זה מאד פשוט… רק למלא את המייל שלכם בחלונית מצד ימין,
כך בכל פעם תקבלו עדכון אוטומטי שפרסמתי פוסט חדש.

מסעות # 2 | קיץ 2013

ממשיכים קדימה.
כשאנחנו יוצאים לטיול של מספר ימים, היום-יומיים הראשונים דורשים התסגלות מסויימת למצב.
מצב של נסיעות ארוכות, הרבה ביחד ברכב ובכלל, יציאה מהשגרה שמבקשת כל פעם מחדש
את מציאת האיזון בין הרצונות והצרכים של כולם.
אני כבר אומרת לכם – הכף נוטה תמיד לכיוון הילדים.
כל שנותר במעט רגעי השקט הוא להיזכר בנוסטלגיה בטיולים שנהגנו לעשות כשהיינו אדונים לעצמנו…

בימים הבאים הצפנו לכיוון אורגון.
עצרנו במערת נטיפים מקסימה ונהננו מטיול קריר וסיור מודרך בתוך הפלא הזה.
טילנו סביב אגם Crater שבדרום אורגון, שייחודו הוא בכך שנוצר בתוך לוע של הר געש.
האגם כולו צבוע כחול עמוק וההשתקפויות בו מושלמות.
בין לבין, בדרכים, עצרנו באזורים מלאי מים זורמים, טחב סמיך ומפלים שזרועים ושזורים בנוף הירוק.
קילומטרים ארוכים ואנחנו נוסעים בכביש מוקף בעצים גבוהים.
נראה שהנוף הזה נצחי. התקיים לפנינו וימשיך להתקיים הרבה אחרינו.

עזבנו את אזור אורגון בחזרה לכיוון האוקינוס, לכיוון יערות ה- Redwoods.
מילים ותמונות על החלק האחרון של הטיול יגיעו בקרוב…מבטיחה.
תמונהתמונהתמונה

תמונה
תמונהתמונהתמונהתמונהתמונהתמונהתמונהתמונהתמונה

מסעות # 1 | קיץ 2013

9 ימים נפלאים של טיול הסתיימו עם כמה מאות תמונות שהועמסו לתיקיות.
נסענו צפונה במסלול מעגלי – מברקלי, דרך לאסן ועד אגם קרייטר שבדרום אורגון,
ומשם מזרחה לאזור החוף ויערות עצי הרדווד העתיקים.

הנופים השתנו כמעט כל יום וזימנו חוויה חזותית מהסוג שממלא בהשראה ובהרבה אוויר לנשימה.

החלטתי להעלות כאן כמה מקבצי תמונות ולשתף אתכם.
התחנה הראשונה היתה לאסן – פארק וולקני בצפון-מזרח קליפורניה.
בחודשי החורף הארוכים הפארק מכוסה כולו שלג ודרכים רבות בו חסומות.
הביקור הקייצי שלנו הציע חוויות של טבילה באגם (בטמפרטורה לילדים בלבד) וטיול בין מרבדים של תורמוסים סגלגלים. השביל בו בחרנו הוביל לאזור וולקני פעיל ומבעבע (כמעט כמו רכב עם שלושה ילדים מאחור),
שמעלה ריח של גופרית וענני אדים, בצבעים שהם שילוב בין בוהק למאט.

תהנו מהטיול,

אורית

Image
Image
Image
Image
Image
Image
Image
Image
Image
Image
Image
Image
Image
Image
Image
Image
Image
Image
Image
Image
Image

פוסט-פיסול

כבר שנים אני מרגישה שאני בתקופת פוסט-פיסול.
מה שזה אומר זה שאני כבר לא מפסלת יותר. עסוקה בדברים אחרים.

אבל הנה הסתבר לי שזה חזק ממני…

…………………………………………..

זה זז בבטן, ואז נדד לראש והטלטל לו מפה לשם, משם לפה.
זה חיכה לרגע המתאים. לשקט מסויים. לזמן פנוי.
זה חיכה כמה שנים. לפחות ארבע (אם אני מחשבת נכון).
המחשבות קיבלו ביטוי חזותי ומראה אך לא זכו לנפח ממשי.

ואיך כל זה נולד?
איך רעיון, מחשבה או תחושה, פתאום מקבלים ממשות?
אני חושבת שזה קיסמה של היצירה.
אבל בכל זאת…אנסה לנסח זאת. בעיקר כנראה בכדי להבהיר לעצמי.

Image

Image

Image

Image

Image

Image

Image

 אני מוקפת בכלי עבודה. כלים שמישהו עיצב וחשב על התכלית שלהם.
הם אמורים לעזור לי לייצר. טוב יותר, מהר יותר.
יש בהם יופי, פונקציונליות וגם מימד של אינטימיות.
הם נשחקים עם הזמן. מקבלים את האופי שלי.
יש כלים שאני קשורה אליהם במיוחד, והם כמובן הבלויים ביותר.
יש לי כלי עץ שמלווה אותי מהחוג בתיכון.
כשאני בסטודיו הם חלק מהיום-יום שלי.
ובעצם למה לי ה'יום-יום' הזה?
למי בעצם אני מייצרת כלים בעבודת יד כשיש אלפי דגמים בעשרה שקלים או כמה דולרים בודדים?
איפה המקום שלי כיוצרת בתוך העולם המתועש הזה?
מה מוסיפה קערה, ספל או צלחת שאני ייצרתי ועבדתי עליה לפחות שעה במצטבר?
ובראייה רחבה יותר אני שואלת את עצמי – מה הערך שנשאר לטביעת האצבע של היוצר, האמן או בעל המלאכה?
אני מייצרת כלי עבודה 'קרמיים' שאין להם תכלית. הם אינם שמישים. הם שבירים.
הם עשויים מהחומר בו אני משתמשת, מהחומר אותו הם אמורים לעזור לי לעצב.
יש בהם טביעת אצבע, אינטימיות וגם יופי (אני מקווה)…
טבועות בהם המחשבות שלי וההרהורים שלי על המקום בו בחרתי.
לכלים נוספו דוגמיות צבע קטנטנות, לא ממש פונקציונליות.
כאלו שלא ממש ניתן להסיק מהן האם הגלזורה 'עובדת' טוב או לא.
אהבתי את הביחד שלהן שיצר מקצב משלו, מעין ניגון בצבעים.
Image
Image
זו התחלה של משהו, והחלטתי לשתף.
אני מרגישה שזה קצת כמו לכתוב למגרה אם אף אחד לא רואה,
ואני מודה על המדיה הדיגיטלית שבזכותה זה יכל להתקיים.
מקווה שתהנו מהטיול הוירטואלי, אשמח אם תשאירו רשמים.
המשך יגיע בקרוב…
אורית

זמן סטודיו

The potter's studio – ספירת מלאי:
חלל גבוה ומואר.
3 תנורי גז (זה ה'דיפולט' פה, מי שרוצה שריפת גלזורה בתנור חשמל שיקנה ויביא…)
6 תנורי חשמל בגדלים שונים.
תנור סודה בהתהוות.
שולחן לישה עשוי משטחי גבס (דבר גאוני!)
אקסטרודר.
מספר לא מבוטל של אובניים.
כ- 30 גלזורות כגון Shino ו- Celadon ועוד רבות וטובות.
גלריה יפה למכירה למעוניים להצטרף ל'אמני הגלריה'.
כלי עבודה ועוד כל מני פינוקים לחובבי הגלגל ובניית היד.
ועוד ועוד.
 
הגעתי בשביל להתרשם, לראות, לשקול… אך מצאתי עצמי מהופנטת…
השארתי 150 דולר עבור חברות חודשית, קיבלתי לידי מפתח אחד קטן שפותח את הדלת,
מתי שאני רק רוצה….ויצאתי משם עם דמעות של אושר!
 
כמה עשרות תלמידים ויוצרים מקצועיים, מאכלסים את הסטודיו המופלא הזה,
שנמצא 5 דקות נסיעה מהבית שלי.
זה מקום לעבוד, לספוג, לחוות משהו אחר וגם לחוש את המוכר והידוע.
המושגים שלי עוברים המרה לאנגלית, הטמפרטורות בפרנהייט ושורפים פה בשיטת ה'קונים' (Cone).
זה מבלבל.
אני צריכה ללמוד איך אומרים כל מני מילים מקצועיות בסיסיות באנגלית… וגם קצת נימוסים, לא יזיקו.
 
את האמת, בדיוק על מקום כזה פינטזתי לפני שנים.
מקום שבו אפשר ליצור כחלק מקהילה ולא בבדידות גמורה.
תלמידים לצד יוצרים מקצועיים, בני 20 וקצת לצד פנסיונרים, כולם מתייחסים אחד לשני
בשוויון, הערכה וכבוד, ובתחושה שתמיד אפשר ללמוד משהו חדש.
זה מקום שבו חשופים לתהליכים, מקבלים השראה אחד מהשני, מתלבטים, שואלים, נותנים ומקבלים.
 
אני מודה שמגבלות האנגלית שלי מקשות עליי שיחות 'פילוסופיות' ושיתוף 'זורם',
אבל בכל זאת אני מוצאת את האומץ להוציא את המילים, ולנסות לנסח את הדברים בצורה
מדוייקת עד כמה שאפשר.
לשמחתי אני לא היחידה שמתמודדת עם שפה זרה, יש אנשים מכל העולם ומהמון תרבויות,
ולהיות זר פה בברקלי (ובארה"ב בכלל) זה דבר מאד טבעי.
 
במובן מסויים שוב נמצאתי במצב של נוחות.
התחלתי לעבוד על האובניים עם צורות ואלמנטים שליוו אותי בעבר, אפילו את ההדפסים שלי סחבתי איתי
עד לכאן…וכמובן מקבץ קטן של כלי עבודה…
במקביל התחלתי שוב לפסל (אבל זה כבר לפוסט אחר), ולאט לאט כשהביטחון בידיים חזר
התחלתי לנסות כל מני כיוונים חדשים, בכדי לממש את התובנה של 'מרחב הנוחות'.
 
ולסיום,
את הסטודיו מנהל James Whiting, איש רב פעלים, נדיב כל כך בעצות ותמיד מוכן לעזור.
שווה להכיר את העבודות שלו הבנויות ברובן בעבודת יד בטכניקה מאד מיוחדת של שכבת חומר ומעליה שכבה נוספת אותה הוא מבקע באופן מבוקר עם ברנר.
דבר היוצר פני שטח מלאי הבעה ועניין, עשירים בפרטים וצבעים. העבודות חומריות מאד ונעימות למגע.
אני בטוחה שארכוש לי משהו לפני החזרה – למזכרת, בטח זה יהיה אחד מספלי התה…
 
הרי לפניכם התוצרים שהצליחו להגיע עד עדשת המצלמה,
ובקרוב אני מקווה שגם חלקם יעלו למכירה ב- Etsy.
 
מוזמנים להשאיר תגובה,
אני תמיד שמחה לקרוא.
 
אורית
 
 Image
 
Image
 
 
Image
 
 
Image
 
 
Image
 
 
Image
 
 
Image
 
 
Image
 
 
Image
 
 
Image
 
 
Image
 
 
Image
 
 
 
Image
 
 
 
 
Image
 
 
Image
 
 
Image
 
 
Image
 
 
Image
 
 
Image
 
 
Image
 
 
Image
 
 
Image
 
 
Image
 
 
James Whiting, work in process
 
 

לצאת ממרחב הנוחות

'צאו ממרחב הנוחות'
כך המליץ לנו המנחה Erik Scollon בקורס הקצר (6 שבועות) לקרמיקה מתקדמים.

נרשמתי לקורס בסטודיו לאמנות באוניברסיטת ברקלי, אחרי שראיתי שבועות – רק בית וילדים.
תינוקת ורודה הצטרפה לשני הפיראטים המהוללים שלנו
והכל התנהל, כמו שכל בית מתנהל  כשנולד תינוק – במצב חירום תמידי.

הרצון לצאת להתאוורר מעט בנוסף לדחיפת עידוד קלה מבנהזוג –
הובילו למעשה להרשמה לקורס.
קיבלתי הבטחה – שבזמן השיעור הורודה הטרייה תטייל לה ברחבי הקמפוס יחד עם האב הסופר-מאושר.

אני כבר חלמתי על שעתיים של עבודה על האובניים,
בלי הפרעות, בלי דיבורים, זמן יצירה.
בשיעור הראשון הבנתי – שכאן זה קרמיקה מתקדמים.
וכאן – מדברים, מקשיבים, דנים ואח"כ בשעות הסדנא הפתוחה עושים את רוב העבודה.
המטרה היתה לבנות גוף עבודות קוהרנטי.
איך לכל הרוחות מעמידים גוף עבודות בשישה שבועות??
ועוד במצב פוסט-הריוני שכזה… והכל באנגלית…

הבנתי שאין הרבה מקום להתלבטויות או טעויות. לא לנסיונות ולא להתחרטויות.
מיקוד הוא שם המשחק הפעם – וזה היה תרגיל מצויין.
אפילו נכנעתי והכנתי סקיצות ברישום (בדר"כ אני מעדיפה סקיצה תלת מימדית מחומר, אבל זה דורש יותר זמן…)

המנחה תיבל את הקורס בהרצאות מרתקות על אמנות וקרמיקה,
זו היתה חוויה מאד מיוחדת לשמוע שמות שאני מכירה כאשר זירת ההתרחשות היא כאן,
ביבשת בה אני ממוקמת כרגע ולא אי שם רחוק מעבר לים,
זה מעט דומה לדרך בה מדברים על נחום גוטמן או ראובן רובין בקורס על אמנות ישראלית,
כאילו הכל התרחש כמעט בחצר האחורית של הבית של כל אחד מאיתנו.

ובאשר ל'מרחב הנוחות',
אני מאד מאמינה בהמלצה הזו, בעיקר כשרוצים להתחיל משהו חדש,
כשמרגישים תקועים, או כשרוצים להתנסות במשהו לגמרי אחר.
לבדוק היכן הכי נוח לנו להיות, היכן אנחנו מרגישים 'בבית',
ואז לזוז,
לא חייבים הרבה, אפילו מעט.

אני מקווה שהצלחתי לזוז מעט,
מצרפת תמונות של תוצרי הקורס,
וגם קישור ל'קליפ קרמי' שאהבתי של Erik Scollon עבודת מחווה לשיר 'Changes' של דיוויד בואי. מעלה חיוך.

להתראות בפוסט הבא,
אורית

Image

Image

Image

Image

Image

Image

מדבר זה שקט

טיול חורפי למדבר.
נופים שנדמים מוכרים מתערבבים עם מראות ייחודיים.
צמחים יפייפים שמהפנטים אותי ואת עדשת המצלמה.
אני נשאבת אליהם ומשתרכת מאחורי כולם.
מתקרבת עד כמה שהעדשה מאפשרת לי.

מדבר זה מקום של שקט.
אבל איזה שקט כבר יכול להיות כשמטיילים עם שני בנים ותינוקת.
עם ילדים יש מעט שקט, אם התמזל מזלנו זה קורה בין 9 בערב ל 6 בבוקר בממוצע.
במיוחד כשמטיילים מספר ימים יחד והכל הופך לאינטנסיבי יותר.

בבית אני עושה סדר בתמונות:
את אלו עם הילדים וקצת נופים – שולחת למשפחה והחברים.
את אלו שאני מעלה כאן בבלוג – אני בוחרת בשקט… ולאט…
אני מגלה לשמחתי שהיו לי בכל זאת כמה רגעים
בהם הקדשתי זמן לדברים שנקרו בדרכי.

פאלם ספרינג ופארק ג'ושוע טרי. חורף 2012.
מוזמנים לשוטט.
אורית.

Image

Image

Image

Image

Image

Image

Image

Image

Image

Image

Image

Image

Image

Image

Image

Image

Image

ImageImage

מציינת עשור

סוף 2012. את הלימודים במדרשה לאמנות סיימתי ב 2002.
חישוב מהיר – עבר עשור. כך עברו להן 10 שנים.
בעשור הזה הספקתי להתחתן עם בחיר ליבי ולהביא לעולם שלושה ילדים.
עשור זה המון זמן.

אם הייתם שואלים אותי לפני 10 שנים מה אעשה היום,
אני די משוכנעת שלא הייתי יכולה לדמיין את עצמי במקום בו אני נמצאת עכשיו (קליפורניה?? אני??)

לפני 10 שנים הייתי בעיקר משוכנעת שאוכל להתפרנס מקרמיקה.
נכון שתידרש התמדה ועבודה קשה – אבל אצליח בזה.
משוכנעת.

הרבה פרמטרים נכנסו בעשור האחרון.
ה'משוכנעות' שלי קצת התטלטלה. בצדק או שלא.
נטלתי לעצמי פסקי זמן ממושכים יותר או פחות ולא נגעתי בחומר.
היו שלבים שהתגעגעתי אליו והיו תקופות, לא נעים להודות, שבכלל לא.
היו ימים בהם הייתי מוצאת את עצמי מתנצלת בפני אחרים ובטח שבפני עצמי – למה אני לא עובדת בסטודיו.

ועכשיו אני כן – כן, כן וזה כיף גדול!
עובדת להנאתי בסטודיו, כאן בברקלי (עליו אכתוב פוסט בקרוב).
בלי שום הבטחות מראש, לעצמי או לאחרים.
מבינה שיש לי רומן ארוך עם החומר הממכר הזה.
החומר שמעלה אצלי חיוך פנימי, שמכניס אושר נעים כזה.

לכבוד ציון העשור אני עושה סדר בתמונות שצילמתי בסטודיו לאורך השנים
(מלבד מספר תמונות שצילמה רונית ברנגה היקרה, שותפתי ל'שתיוצרות')
התמונות שאני צילמתי מבין המוצגות כאן, במצלמה דיגיטלית במוד אוטומט,
ועם הרבה מאמץ שיראה מקצועי (ברור שאין קשר בין מקצועיות לתמונות האלו…)
הטובות ביותר עלו למעמד הרם – ומוצגות כאן.
התמונה של האגרטל צינורות – צולמה ע"י אופיר וייס.
מוזמנים להביט ולהתראות בקרוב.

Image

Image

Image

Image

Image

Image

Image

Image

Image

Image

Image

Image

Image

Image

Image

Image

Image

יוצאת לדרך

זהו. פתחתי בלוג.

את האמת פתחתי אותו כבר מזמן. אבל לא כתבתי…
פתחתי אותו אחרי תקופה שבה המחשבות בראש הופיעו אצלי כתובות ומנוסחות.
אני חושבת שהוא בעיקר בשביל עצמי, סוג של תיעוד וארגון.
מי שימצא בו עניין מוזמן לשוטט,לקרוא או סתם להתבונן בתמונות.

אז ככה בשביל הסיפתח אני מעלה תמונות מקורס צילום דיגיטלי שסיימתי ממש אתמול.
אני מאד אוהבת לצלם, אך יותר מללחוץ על הקליק במוד אוטומטי לא ידעתי יותר מדי.
לפני יותר משנה התחדשנו במצלמה קצת יותר משודרגת, ולפני כמה חודשים הוספנו עדשה מקרבת…
לפני  כחודשיים בנזוגי היקר הציעה לי הצעה, שאולי כשהציע אותה לא שקל את כל מרכיביה והשלכותיה עד הסוף,
אבל יאמר לזכותו שהוא לא נסוג ולקח את זה כמו גבר…
– "תירשמי לקורס צילום ערב"
– "מה ערב?… אתה מתכוון ממש בערב?…כלומר אני יוצאת כשהילדים ערים וחוזרת כשהם ישנים???"
– "כן!"
תוך כמה שעות הייתי רשומה לקורס.  ברור נרשמתי און ליין – אין צורך לבזבז זמן יקר.
אישור על התשלום נשלח למיודענו – שלא יתחרט חלילה.

וכך מצאתי את עצמי משננת מושגים חדשים באנגלית.
והוא מצא עצמו משכיב לישון שלושה ילדים. שאפו!

והנה מספר צילומים ממהלך הקורס.

 ImageImageImageImageImageImageImageImageImageImageImageImageImage